איך לגרום לילדינו לחוש את האבל שבחורבן בית המקדש?

כהורים-מחנכים אנחנו פעמים רבות מנסים לחנך את הילדים, להביא אותם לעשות דברים שהיינו רוצים שיעשו, ללמד אותם עוד ועוד מושגים החשובים לנו, ואנו לא שמים לב, שבעצם כל מה שעלינו לעשות הוא ללמד את עצמנו את אלו הדברים, ברגע שאנחנו נדע איך לעשותם, ברגע שאנחנו נהיה מחונכים, ברגע שנטיל על עצמנו את הסייגים – כבר בצורה ישירה ינהגו גם ילדינו כמונו, ולא נצטרך להכביר במילים.

בעניין שלשת השבועות העצובים, ותשעת הימים בפרט, הדבר חזק עוד יותר. קל לנו לנסות למשול ברגשות אחרים יותר מאשר ברגשות עצמנו. קל יותר לצוות על ילד: "תפסיק לשמוח ביום כל כך עצוב", מאשר לצוות על עצמנו: "הפסיקו לשמוח!" ובכלל, כבר גדולים מאתנו שאלו את השאלה: "איך ניתן להכריח מישהו לשמוח או להיעצב?", וזה באמת לא פשוט.

רוצים שילדכם יחוו את החורבן? שיכירו בו? שידעו שהוא נוגע גם להם? שיבינו שגם הם אמורים להזיל דמעה? הזילו אתם דמעות! הילדים יעקבו אחרי כל דמעה שלכם ויבינו…

אוירה של אבל עושה לא טוב לאנשים, קל וחומר לילדים. כשהאבל מתארך, הוא יוצר קושי ועלול לגרום לכך שהאדם יחדל להתאבל. אל תצפו מילד שיוכל להכיל אבל משך תשעה ימים תמימים. במקום שהוא ישבור את הכלים – היו אתם מתונים כלפיו.

אלו ימי חופשה, הילדים לא הולכים לים ולא לבריכה, הם לא שומעים מוסיקה ולא שרים בקולי קולות – כל אלו גורמים לכך שהילדים לא שוכחים את קיומם של תשעת הימים. אין צורך ביותר מכך, אילו היה צורך ביותר כנראה היינו מצווים על כך.

ובכל זאת, מה נוכל אנו, ההורים, לעשות  למען ילדינו, שיפנימו שימים אלו אינם עבורנו כשאר הימים?

1. נכון שהילדים נוהגים מנהגי אבלות בקייטנה, נכון שהם לא שרים ולא שמחים, אבל האם הם מתלוננים כל היום: "אוף, אסור לשיר!" או: "אוף, למה אסור ללכת לבריכה?" אם כן, אולי לא הבינו את שורש העניין. אל תחכו שאחרים יעשו עבורכם את המלאכה. דברו אתם על האבל, הזכירו אותו בכל יום מחדש, אבל אל תדברו כל הזמן על האיסורים, אלא דברו באופן ספונטני ולא מכביד על החסר הרב שבבניין המקדש.

2. באתרים ובעיתונים מרבים להביא מתכונים מיוחדים במינם לתשעת הימים. מנסים להביא את הארוחות להשתוות, ואפילו לעלות על המאכלים שבארוחות הבשריות. להפך, הכינו מאכלים פשוטים והדגישו את הצער בכך שאין רשות לאכול מאכלים בשריים ומעדנים.

3. בבוקר, לפני התפילה, אתם יכולים להוסיף זמן קצר לחשיבה ולהרהור על התפילה ועל כמה היה נפלא אילו הייתה יכולה התפילה להיערך בירושלים, בבית המקדש עצמו. הסבירו לילדים שהתפילה שלכם תתארך מסיבה זו, הילדים יראו אתכם חושבים ומהרהרים וזה יהיה זמן מצוין  לדבר על ההפסד שבחורבן בית המקדש.

4. בברכת המזון בקטעים המדברים על ירושלים, עצרו וחשבו על המילים. אני תמיד בעד לאכול ולברך ברכת המזוןיחד עם הילדים. גם אם אין עושים זאת, כדאי שתדגישו בברכתכם את המילים הקשורות לירושלים ולמקדש בקול רם: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו…" הילדים שישבו לידכם יינקו את הכוונה שבמילים, גם בלא שתרחיבו עמם בדברים.

5. אנשים מרבים לדבר על הצום הקרב ולדאוג להרגשתם בצום, טוב תעשו אם תדברו על הצום, אבל תזכירוהו מכוון אחר לגמרי: חבל שחרב בית המקדש ושצריך לצום, בעזרת ה', בקרוב, ייבנה לנו ה' את בית המקדש ו…

6. אם אתם גרים באזור בו חנויות בגדים וחנויות חפצי נוי סגורות בתשעת הימים – הצביעו, הראו זאת לילדים ודברו על החורבן בהקשר זה.

7. אם יש לכם בבית משחקים הקשורים לבית המקדש או ספרים מעניינים בנושא זה הניחו אותם לפני הילדים בשבוע זה. אם הדברים מובאים לפני הילד בצורה סיפורית ומשחקית הוא לומד הרבה. אני מדגישה את המילה: הניחו! אל תכריחו ואל תאיצו. השאירו לילדים להתעניין בעצמם.

8. ילד בן 3 שמשחק במשחקי קוביות וקפלות – הציעו לו לבנות את בית המקדש. אם הוא מצייר- כוונו לבו לבית המקדש, שחקו עמו במשחק בית המקדש, כך תוכלו לספר לו בינתיים על מהו המקדש, וכמה מופלא היה. היו יצירתיים, לא כופים ולא דוחפים.

9. בית המקדש השני נחרב על שנאת חינם, הדגישו את אהבת החינם במיוחד בזמן זה בין אח לאחיו ובין ילד לחברו. הקפידו יותר שלא  לדבר לשון הרע בעצמכם ולחדול  משנאת חינם. אל תתביישי לומר לילד שרואה מקרה שבו השכנה הכעיסה אותך: "נכון, קרה משהו עם השכנה, רציתי לכעוס עליה, אבל החלטתי שאני מתגברת על הכעס הזה ומוחלת לה בלב שלם".

10. יום תשעה באב הוא יום צום. אולי כדאי להחליף את הברכה: 'צום קל!' בברכה אחרת: 'צום מועיל!' שכן אין שום עניין בכך שהצום יהיה קל, להפך, נתייסר, נזכור ולא נשכח. ברגע שאנו לא נשכח, נשדר זאת לעומדים סביבנו ונזכה ובזכות זאת – ייזכרו ויתאבלו כראוי גם ילדינו.

כלל ברזל

כשקשה להתרכז ולהבין דבר גדול כמו חרבן בית המקדש – השקיעו עצמכם בחורבן קטן משלכם, כך תגיעו להבנת החורבן הגדול, הוא חורבן בית המקדש!