כך תבין שלא לשווא ירדת לעולם

כל אדם חייב שתהיה לו משמעות, שתהיה לו אחיזה במציאות, שידע שלא לשווא הוא ירד לעולם.

אבל לא כל אחד יודע שהוא חייב.

ולא כל מי שיודע – מוצא את הקו הנכון, לעלות עליו.

רבים מאתנו עולים על הרכבת היומית שלהם ודוהרים קדימה.

הם נוסעים בדרך במהירות, כשפניהם לפנים. הם שואטים בדרך מבלי להביט ימין או שמאל.

והנה, פססס, הרכבת נעצרה. הם הגיעו ליעדם.

עכשיו הם מאושרים. הגיעו לעבודה. הם עושים את מלאכתם ושבים לביתם.

בבית הם דוהרים קדימה, מלאכות הבית מקדמות אותם, הם מתנפלים על העבודה, עובדים ועמלים עד שתש כוחם, ואז הם מתארגנים לשינה, כי זהו היעד הבא.

למחרת הם קמים, ומתחילים לדהור.

יציאה לעבודה, ריצה חזרה, לילה, בוקר וחוזר חלילה.

רק אחר שנים הם מתנערים: "רגע", הם אומרים, "דהרתי ודהרתי, טסתי ונסעתי, התקדמתי והתהלכתי, אבל אני מרגיש שנפשי ריקה. מרגיש שלא עשיתי דבר".

כן, בן אדם, לא נעצרת מעולם להסתכל סביב.

טסת ישר בדרך, ישר למטרה.

ישר לתחנה האחרונה.

שכחת להביט מן החלון, לראות את המראות, להריח את ריח הירק הצומח, לנשום לחיקך את האוויר הטרי. שכחת.

שכחת לחשוב. לחשוב על כך שלא לשווא הגעת לאן שהגעת, שלא סתם כך אתה יושב בקרון הזה. שלא מאליו נבחרת לעשות את המלאכה הזו, דווקא.

שכחת להסתכל סביב ולשאול את עצמך: מי אני, בעצם? מנין באתי? לאן אני הולך?

למה בכלל הגעתי לאן שהגעתי?

מדוע נשלחתי למקום שנשלחתי?

אם תנסה לשאול את עצמך את השאלות הללו, תגלה שהתשובות מדהימות.

פתאום תבין שלא סתם אתה כאן, יש לך שליחות מיוחדת.

לא סתם אתה אב לילדים, אתה אמור להתפנות אליהם ולהפרות אותם, ולא לנסות להיפטר כמה יותר מהר מהמלאכה. לחכות בכל יום לזמן השינה.

לא לשווא הגעת לעבוד בעבודת כפיים, במפעל הזה, שבו אתה עושה יום יום אותה מלאכה משעממת. אולי הגעת לכאן כדי להביא מזון לפיהם של אנשים? אולי כדי לחמם אותם בשמיכות שבמפעל שלך מכינים? אולי כדי לחזק את העסק שבו אתה עובד, כמנהל חשבונות, ולהביא אותו לכך שיעשה נפלאות בקרב בני אדם?

אם תביט מבעד לחלון, כשאתה בדרכך, אם לא תחתור רק להגיע ליעד, אלא תפנה את מוחך, כי אז תבין מהי משמעות חייך ולשם מה הגעת לכאן.

אז תבין שלא לשווא ירדת לעולם.