הילדה עצלה, אינה מסדרת את חפציה? זה מה שתעשו

בתנו בת ה-10 עצלה מאד. היא לא רוצה לעשות כלום. החדר שלה יכול להיות מבולגן ביותר, והיא לא תסדר אותו עד שאני אסדר.

היא לא עושה אפילו דברים פשוטים ביותר. למשל אחרי האוכל לא שמה את הצלחת ואת הסכום בכיור. את הבגדים המלוכלכים שלה לא שמה מעולם בכביסה, אני צריכה להיכנס לחדר, לאסוף את הבגדים ולשים בכביסה.

איך אני יכולה לגרום לילדה להיות חרוצה יותר?

* * *

כדי להביא את הילד להיות חרוץ, אני מציעה לאמן אותו לחריצות מגיל רך מאד. איך לעשות זאת? על ידי שנשתף אותו במטלות הבית, גם אם אנו יכולים לעשות זאת בעצמנו הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב.

אפילו פעוט בן שנה וחצי יכול להשליך את הטיטול שלו לאשפה. אפילו ילד בן 3 שנים – יכול כבר לסדר צלחות על השולחן. אפילו ילד בן 5 מסוגל להכין חלק מארוחת ערב, וילד בן 10 מסוגל לסדר חדר ולמיין בגדים נקיים ומלוכלכים.

הבעיה שלנו, ההורים, שכאשר הילד קטן אנחנו מבינים שעלינו לעשות עבורו הכול. הילד מתרגל מגיל קטן שעושים עבורו, ומשאיר לנו את המלאכה כשגדל.

ילדה בת 10 שלא מרגישה מעורבת בעבודות הבית ובצרכיו, היא ילדה שלא התרגלה לעשות עבור הבית. היא ילדה שלא הרגילו אותה מגיל צעיר מאד לסדר שולחן לארוחה, לא הרגילו אותה למיין בגדים למכונת כביסה, לא התאמנה על הכנת ארוחה ולא אומנה בנתינה.

מה לעשות עם ילדה בת 10 שאינה יודעת להושיט יד לבית? התחילו בדבר קטן אחד. התחילו למשל בהנחת הבגדים בסל הכבסים.

הילדה תחכה לחצאית שהיא אוהבת מאד ללבוש, אבל החצאית לא תגיע. את, אימא, לא תספקי את הסחורה. את לא תכנסי לחדר ותחפשי מה מלוכלך. את תבהירי לילדה דבר שכנראה הבהרת לה אין ספור פעמים: שחובתה להכניס את הבגדים לכביסה.

אבל הפעם גם תעשי מעשה: במקרה שהיא לא תכניס לכביסה – את לא תיקחי את הבגדים מחדרה. את לא תכבסי עבורה את הבגדים. וכאשר הילדה תחפש את החצאית ותיגש להתלונן, את תלטפי את לחיה בשיתוף ותאמרי: "אוי, אני ממש מצטערת, אבל החצאית לא הייתה בסל הכבסים, לכן לא כובסה. בפעם הבאה, אם את באמת רוצה את החצאית, שימי אותה בין הכבסים, אחרת ודאי שלא אוכל לכבס אותה".

לאחר שתלמד הילדה לשים את בגדיה בסל, למדי אותה באופן זה גם להוציא את הבגדים מהמכונה ולתלות אותם. אם לא תתלה, לא תהיה לה חצאית מוכנה, כי איש לא יתלה עבורה. ברגע שתדע לתלות את הבגד, למדי אותה להוריד ולקפל וגם להכניס לארון הבגדים.

התחילי בדבר קטן אחד, אחר כך המשיכי בעוד ועוד דברים קטנים. הילדה תתחיל לעשות משהו, אחר כך תעשה דבר נוסף, וכך אט אט תתרגל לעשות דברים עבורה, עבור הבית ועבור המשפחה.

חשוב מאד, לא לחזור ולצוות על הילדה. זה כבר לא עזר בעבר ולא יעזור בעתיד. רק לתת לה הרגשה שהיא עושה ומצליחה. לא להדגיש את השלילי ואת הבעייתי: "למה לא קיפלת היום את החצאית שהסרת מהחבל? הנה, את רואה, היא התקמטה" – אלא כשתבוא ותתלונן שאין לה חצאית, לומר לה: "אין לך חצאית בארון? אוי, זה באמת נורא. בואי נחשוב איך זה קרה. את הנחת אותה בכביסה?".

כאן הילדה תיזכר מה עשתה. אם לא הניחה – היא תרוץ ותשים את החצאית בכביסה. אם לא הסירה מהחבל, היא תמהר להוריד את החצאית, לקפל ולהניח בארון וכך הלאה.

אל תתנו למילים לבלבל אתכם, ההורים. הראו לילדה את הדרך במעשים.