עדיף לפנות לילד בסימן שאלה ולא בסימן קריאה. לשאול אותו שאלות על ההרגשה שלו, על ההצלחה שלו או אי ההצלחה
השאלה שהגיעה אלי במייל הגיעה עם נקודה בסופה, במקום סימן שאלה.
אימא של ילדה בת 14 כתבה על הבת שלה שאינה מבינה שהיא צריכה לעשות דיאטה. היא סיפרה כמה היא דואגת לה, שתראה טוב, שלא יצחקו עליה, שלא תגדל להיות אישה שמנה ועוד ועוד.
היא הוסיפה וציינה כמה היא דוחקת בה לאכול פחות, לשמור יותר, לא להתקרב למתוקים, לא לאכול כמה פעמים אותה מנה בזו אחר זו.
היא בעצם סיפרה. לא שאלה. היא בטוחה שמה שהיא עושה – למען ילדתה היא עושה. והדבר היחידי שאותו אינה מבינה זה: למה הילדה לא שומעת בקולה.
השאלה שהגיעה אלי הייתה תשובה. הייתה סיפור מעשה. אימא שבטוחה בעמדתה, ורק מנסה להבין איך זה קורה שהילדה לא מבינה את זה.
כשאנחנו חושבים כל כך הרבה על הילד שלנו – בעצם, לא השארנו לו מקום לחשוב בעצמו.
לא השארנו לו מקום לשנות את עצמו בעצמו.
לא השארנו לו מקום ללמוד איך לעשות את מה שהיינו רוצים שיעשה.
קורה לנו לא פעם ולא פעמיים שאנחנו כל כך דואגים מהילד, עד שלא נשאר לו בעצמו מקום לדאוג.
קחו את הילדה הזו.
כל עוד האם תיקח על שכמה את הדאגה לחייה של הילדה (הנערה) – כך הנערה תדאג לעצמה פחות ופחות, ועוד יותר מכך, היא תעשה הפוך ממה שהאם דורשת ממנה.
כשאנחנו רוצים שנער שלנו יעשה משהו, או יגיע למסקנה ראויה, עלינו לכוון אותו למקום הזה בצורה חכמה.
לא להכריח!
לא לדחוק לפינה!
לא לאיים!
לא לנהל את חייו!
אם נעשה את כל זאת, הוא אולי יעשה את מה שאנחנו רוצים שיעשה, אבל בפרצוף חמוץ, ללא רצון, ללא חיוך, עם הרבה מטען שלילי.
מה כן נעשה?
נוביל אותו למקום שבו הוא בעצמו יבין שהוא עושה טובה לעצמו.
למקום שבו הוא בעצמו יעשה את הדבר למען עצמו, מתוך הבנה אישית.
איך נעשה זאת?
ניקח לדוגמה את האם שכתבה את המכתב הזה.
שימו לב שהיא דוחקת, היא פוחדת, היא לוחצת, כפי שכתבה, אבל הילדה לא מקשיבה, לא שומעת ובוודאי לא מבצעת.
אילו הייתה האם מחניקה את פחדיה, רק יושבת עם הבת ומנסה לדובב אותה לדבר על הדבר, יש סיכוי לא רע שהבת הייתה בעצמה מגיעה למסקנה הנכונה.
כשילד בכל גיל מגיע בעצמו למסקנה – הוא מבצע את הדבר הרבה יותר טוב מאשר אם היינו מכריחים אותו.
עדיף לפנות לילד בסימן שאלה ולא בסימן קריאה. לשאול אותו שאלות על ההרגשה שלו, על ההצלחה שלו או אי ההצלחה, על ההבנה שלו או אי ההבנה, על ההנאה שלו או על אי ההנאה.
אם נשאל – נוכל גם לדעת דברים שמעולם לא היינו יודעים בצורה אחרת, וגם נוכל להביא אותו למסקנה המתבקשת בצורה חכמה.
נערה בת 14, שגם כך מבולבלת ומתקשה, כי זה גיל כזה, יקשה עליה לקבל דברים נחרצים מצד ההורים. היא תמיד תתעלם במקרה הטוב, ותילחם במקרה הרע.
אם נביא אותה להבין איך לעשות טובה לעצמה, היא רק תרצה לעשות זאת, כי כל אחד אוהב את עצמו וחפץ בטובתו.
אז, אמא יקרה, כשאת מדברת עם הבת שלך, דברי אתה בסימן שאלה. שאלי אותה מה היא חושבת, איך היא רואה את הדברים, מה היא רוצה לעשות, לאן היא שואפת להגיע.
אחר כך קחי את דבריה ומנפי אותם.
שימי לב אליה, לא אליך עצמך.
את דעתך היא כבר יודעת, נכון?
יש לכם שאלות נוספות ? אתם מרגישים אובדי עצות בתחומים מסוימים?
מנוחה פוקס במיזם חד פעמי לטובת הציבור- שיחות ייעוץ טלפוניות
לפרטים נוספים לחצו כאן
אני ככ נהנית לקרוא את הדברים הכתובים בטוב טעם ומוסברים להפליא, תודה מנוחה יקרה, תבורכי !
משהו מבפנים הזדהה עם האמא שכתבה את ההתמודדות שלה
משהו קצת שונה…..
יש לי בחור בן 17.5 מיוחד במינו , כולי הערכה אליו , על שאיפותיו על לימודיו ועל התנהגותו…
לעיתים אני מרגישה שהוא קצת שולט עלי (הוא הבכור)וכשהוא מבקש משהו שנרכוש בעבורו הוא ידגאג לנמק ולהסביראת צדקתו , מאד חשוב לו שנסכים ונתן אישור לדבריו (גם בלי מילים)
ובעצם מחייב אותנו לבצע את מבוקשו ,לא במילים בוטות אבל מתחת לפני הדברים הוא דורש/קובע.
אני מודאגת לעיתים שהוא גדל והדרישות גדלות ואין הוא מבדיל בין משהו קטן לגדול .
איך אפשר לנתב?
אני מרגישה אשמה שאף פעם לא שיתפנו "באין"
תמיד נהגנו בהנהגה מה שצריך קונים , והרבה פעמים עוד לפני שדיבר קיבל (בטענות אתה חשוב לנו ונעשה הכל כדי שלא יחסר לך מאומה)
אז הכל נראה לו כברור וחשוב
המשפחה גדלה הצרכים גדלו והיום לא תמיד אפשרי הכל בכל ברמה הנדרשת.
האם נכון לשתף במושגים כלכליים?
עד כמה?
איך אלמד אותו להתחשב בלי לגרום למחיצות ביננו?
אשמח מאד לתשובה
סליחה אם כתבתי ארוך מידי